קיקיון הוא צמח ממשפחת החלבלוביים ששמו המדעי Ricinus Communis, ושמו המדעי המקובל Ricinus communis.
זהו שיח גדול ולעיתים צמח דמוי עץ, בעל עלים רחבים ומפורצים וזרעים שמהם מפיקים את שמן הקיק המוכר.
מקורו הטבעי מיוחס בעיקר לצפון־מזרח אפריקה הטרופית, אך במשך מאות ואלפי שנים הוא הופץ לאזורים רבים וכיום גדל ומתאזרח בחלקים נרחבים של העולם החם.
בישראל אפשר לראות צמח קיקיון גם בטבע, בעיקר בצידי דרכים, בגדות נחלים, בשולי אתרי בנייה וגם בשטחים שהקרקע בהם הופרתה.
החשיבות של הקיקיון נובעת בעיקר מהשמן שמפיקים מזרעיו.
שמן קיק משמש כבר זמן רב לצרכים רפואיים, קוסמטיים ותעשייתיים, וכיום אפשר למצוא אותו גם במוצרים לטיפוח העור והשיער.
לדוגמה, הוא מופיע כאחד המרכיבים בתכשירים מסוג ביוטין לשיער וכן בפורמולות נוספות המבוססות על שילוב שמנים ורכיבים קוסמטיים.
עם זאת, חשוב להבדיל כבר בשלב הזה בין שמן קיק שעבר תהליך הפקה ועיבוד לבין זרעי הקיקיון עצמם, המכילים רעלן מסוכן.
מה מיוחד בקיקיון והחלקים השונים של הצמח?
צמח קיקיון
צמח קיקיון בולט מאוד בסביבה שבה הוא גדל.
בתנאים מתאימים הוא יכול להגיע לגובה של כמה מטרים ולפתח מראה המזכיר עץ קטן.
העלים הגדולים שלו מחולקים בדרך כלל למספר אונות עמוקות, והם עשויים להיות ירוקים, אדמדמים או סגלגלים בהתאם לזן ולתנאי הגידול והאקלים במקום.
הפרי נראה ככדור או כמוסה המחולקת לשלושה חלקים, ולעיתים הוא מכוסה בליטות דמויות קוצים.
בתוך הפרי נמצאים הזרעים המנומרים האופייניים לצמח.
הקיקיון הוא צמח חד־ביתי, כלומר באותו צמח מתפתחים גם פרחים זכריים וגם פרחים נקביים.
הוא מסוגל לצמוח במהירות ולהרגיש טוב היטב גם בקרקעות שעברו טיפול ועיבוד ואזורים חמים, ואחת הסיבות לכך שאפשר לפגוש אותו במקומות רבים בעולם היא היכולת שלו "להתאזרח" להתאים את עצמו גם מחוץ לאזור התפוצה המקורי שלו.
לצמח קיקיון יש גם מקום מעניין במקורות
בספר יונה מסופר על הקיקיון שצמח מעל יונה והעניק לו צל, ולאחר מכן נפגע וקמל.
במסכת שבת מוזכר "שמן קיק", ובדיון התלמודי ריש לקיש מזהה אותו עם "קיקיון דיונה".
מקורות מאוחרים יותר השתמשו בתיאור הזה במקורות כחלק מהדיון בזיהוי של הצמח קיקיון המקראי.
הזיהוי עם Ricinus communis מקובל במסורת ובספרות הבוטנית העוסקת בנושא, אף שבזיהויים של צמחים מקראיים לא תמיד קיימת ודאות מוחלטת.
הקשר העתיק של האדם עם הקיקיון אינו מוגבל למקורות היהודיים.
קיימות עדויות לשימוש בו כבר במצרים העתיקה לפני אלפי שנים, בעיקר בזכות השמן שניתן היה להפיק מזרעיו.
זרעי קיקיון – בין רעילות לשמן שימושי
זרעי קיקיון הם החלק החשוב ביותר מבחינה כלכלית, אבל גם החלק שמחייב את הזהירות הרבה ביותר.
הזרעים מבריקים, מנומרים ובעלי מראה שקל יחסית לזהות. בתוכם נמצא שמן בכמות משמעותית, אך הם מכילים גם ריצין, חלבון רעיל ביותר.
כאשר הזרעים נלעסים ונבלעים, ריצין עלול להשתחרר ולגרום להרעלה קשה.
משום כך זרעי קיקיון אינם חומר שמיועד לאכילה או לשימוש ביתי.
דווקא כאן נמצא אחד הניגודים המעניינים ביותר של הצמח: מאותו זרע רעיל מפיקים שמן קיק, חומר בעל היסטוריה ארוכה של שימוש ברפואה, בקוסמטיקה ובתעשייה.
הסיבה היא כי תהליך הפקת השמן עצמו מפריד בין שמן קיק לבין מרכיבים אחרים בזרע.
לפי ה־CDC, ריצין נמצא בחומר הפסולת שנשאר לאחר עיבוד זרעי הקיקיון להפקת שמן.
כלומר, אין לבלבל בין הסיכון שבאכילת זרעים גולמיים לבין שמן קיק שיוצר ועובד בצורה תקינה.
מה מיוחד בשמן קיק?
המאפיין הכימי הבולט ביותר של שמן קיק הוא הריכוז הגבוה של חומצה ריצינולאית.
זוהי חומצת שומן ייחודית יחסית, אשר אחראית לחלק גדול של התכונות הפיזיות וביולוגיות אשר מבדילות שמן קיק משמנים צמחיים נפוצים אחרים.
לשמן קיק יש מרקם סמיך יחסית, ולכן הוא משמש כחומר גלם במוצרי קוסמטיקה, סבונים, תכשירים לעור ולשיער וגם במוצרים תעשייתיים כגון חומרי סיכה וציפויים.
מבחינה רפואית, אחד השימושים הידועים והוותיקים ביותר שלו הוא כחומר משלשל.
הפעילות הזאת קשורה לחומצה הריצינולאית שנוצרת לאחר פירוק השמן במערכת העיכול.
כיום אין צורך לראות בכל שימוש היסטורי בשמן קיק המלצה רפואית, אך זו דוגמה טובה לכך שהחומר שהופק מהזרע שונה מאוד מהזרע הגולמי והרעלן שבו.
שמן קיקיון וטיפוח השיער
בתחום טיפוח השיער שמן קיק מופיע במגוון שמנים, סרומים, מסכות ותכשירי טיפול וטיפוח לקרקפת.
ברשימות רכיבים קוסמטיות אפשר לזהות אותו בדרך כלל בשם Ricinus Communis Seed Oil או Castor Oil.
המרקם השומני והסמיך שלו מאפשר לו לצפות את סיבי השיער, לתרום לתחושת רכות ולהפחית תחושת יובש.
קיימת גם ספרות מחקרית שבוחנת את השימוש בו בדרמטולוגיה וטיפוח השיער, אך חשוב להבדיל בין תכונות קוסמטיות כאלה לבין הטענה ששמן קיק לבדו "מצמיח שיער".
המחקר הקליני בנושא צמיחת שיער עדיין מוגבל, ולכן אין הצדקה להציג אותו כטיפול מוכח בנשירת שיער.
עלי קיקיון
עלי קיקיון הם כנראה החלק המזוהה ביותר עם הצמח כאשר פוגשים אותו בשטח.
הם גדולים מאוד, בעלי צורה המזכירה כף יד או כוכב, ומחולקים בדרך כלל לשבע עד אחת־עשרה אונות.
העלים הגדולים גם מסבירים מדוע הקיקיון יכול ליצור במהירות אזור מוצל יחסית – תכונה שמתחברת באופן מעניין לתיאור הקיקיון בספר יונה.
יש לעלי קיקיון יש גם היסטוריה ארוכה ברפואה העממית
בתרבויות שונות באפריקה, אסיה ואזורים נוספים נעשה שימוש מסורתי בעלי קיקיון בצורות שונות, לרבות הנחה חיצונית על אזורים כואבים ונפוחים ושימוש כחלק מטיפולים עממיים בבעיות עור, פצעים ומכאובים שונים.
הספרות המדעית המודרנית אכן מצאה בעלי הקיקיון מגוון תרכובות צמחיות, ובהן חומרים מקבוצות הפנולים והפלבנואידים, ונערכו מחקרים מעבדתיים שבחנו פעילויות ביולוגיות שונות של תמציות מהצמח.
עם זאת, חשוב לשמור על ההבחנה: שימוש מסורתי אינו הוכחה ליעילות רפואית.
חלק גדול מהמידע על עלי הקיקיון מגיע ממסורות אתנובוטניות וממחקרים מוקדמים, ולא מניסויים קליניים מבוקרים בבני אדם.
בנוסף, מאחר שחלקים שונים בצמח מכילים תרכובות שעלולות להיות רעילות, העובדה שהשתמשו בעלים ברפואה מסורתית אינה הופכת את הצמח לחומר שמתאים לשימוש עצמי ללא ידע מקצועי.
אז מה זה קיקיון – צמח אחד עם שימושים שונים מאוד
כדי להבין מה זה קיקיון, כדאי להסתכל לא רק על הצמח אלא גם על ההבדלים הגדולים בין החלקים שלו.
זהו צמח שיכול לגדול פרא בצד הדרך ולהיראות כמעט כמו שיח בר רגיל, אבל הזרעים שלו מכילים רעלן חזק ובמקביל משמשים מקור לשמן בעל ערך קוסמטי, רפואי ותעשייתי.
צמח הקיקיון Ricinus Communis הוא לכן דוגמה טובה לכך שמקור צמחי אינו מעיד בפני עצמו על בטיחות או על שימוש מסוים.
הזרעים הגולמיים, השמן המעובד, העלים ותמציות מהצמח הם חומרים שונים, שכל אחד מהם נבחן ומשמש בהקשרים אחרים.
במוצרים קוסמטיים אנחנו פוגשים בעיקר את Ricinus Communis Seed Oil – שמן הקיק המופק מהזרעים – ולא את הזרעים עצמם.
זו גם הסיבה שכאשר רואים את השם Ricinus communis ברשימת רכיבים של מוצר טיפוח, חשוב לקרוא את שם הרכיב המלא ולהבין שמדובר בשמן מעובד שמקורו בצמח, ולא בשימוש ישיר בצמח הקיקיון או בזרעיו.
לקריאה נוספת:
